ראש העיר של פירנצה טען שהאף של דוד גדול מדי.
שהפסל – כמעט מושלם.
חוץ מהאף.
מיכלאנג'לו לא שלף שרטוטים.
לא התווכח.
לא הסביר על פרופורציות.
הוא רק הנהן,
טיפס במעלה הפיגום –
ביד אחת אזמל, בשנייה קמצוץ אבקת שיש.
כמה נקישות באוויר – כאילו פיסל.
לא נגע.
ואז – כאילו באמת קרה משהו –
פיזר את האבקה.
״הרבה יותר טוב. עכשיו הוא מושלם״, אמר ראש העיר.
–––
אני חושב על מיכלאנג׳לו לפעמים,
דווקא כשאני כמעט עונה.
כשהמשפט המדויק כבר בפה –
ואני בולע אותו.
כשאני מרגיש את הדחף להסביר, לשכנע, להוכיח.
אבל בוחר לעצור.
יש לי מחברת עם משפטים שלא אמרתי.
אני כותב אותם לפעמים, אחרי שיחות.
כדי לזכור – שיש מילים שעובדות גם כשהן לא נאמרות.
כי לפעמים, כל מילה נוספת
רק מוסיפה שיש – במקום להסיר.
אז אני שותק.
וחושב על האף.
ושואל את עצמי:
איפה אני יכול לפזר אבק?
עדיין לא רשומ.ה לניוזלטר? אל דאגה, אפשר לפתור את העניין בלחיצת כפתור
אשמח לקבל פידבקים, תלונות או סתם מחמאות, אני בצד השני של הריפליי.
רוצה עוד תכנים בסגנון?
ממליץ לבדוק את הפודקאסט שלי על תובנות התנהגותיות.
נ.ב. אם אהבת את הפורמט, אפשר להחזיר אהבה באמצעות פורוורד קטן לא.נשים אחרים שיהנו ממנו גם 🙏