במסעדה בלונדון בשם Bob Bob Ricard, יש כפתור מוזהב קטן על כל שולחן.
כתוב עליו: Press for Champagne.
לחצת – בקבוק מגיע.
בלי מלצר. בלי תפריט. בלי להתלבט.
פשוט לוחצים.
בפעם הראשונה שראיתי את זה, חייכתי.
חשבתי שזה גימיק.
ואז קלטתי – זה שיעור.
ככה עובדים הרגלים.
לא על השראה, לא על כוח רצון.
על זמינות. פיתוי. קלות.
אם זה קל – זה קורה.
אם זה מסובך, מרוחק, דורש שיפוט או זיכרון – זה נדחה.
רוצה לכתוב?
אל תחכה למוזה. שים לעצמך מחברת פתוחה על השולחן.
רוצה לרוץ מחר?
שים נעליים בפתח הדלת. שיראו אותך. שתראה אותן.
אז אולי, במקום להציב יעד גרנדיוזי,
תציב כפתור.
קטן. זמין. אולי אפילו טיפשי.
כזה שתלחץ עליו גם כשאתה עייף, או עצוב, או פשוט בלי כוח לחשוב.
זה יכול להיות משפט שכתבת לעצמך על המראה.
בקבוק מים ענק,
או ריטואל קטן עם הקפה של הבוקר.
העיקר שהוא שם.
כי אם הוא שם – אתה כבר לא צריך לזכור.
רק ללחוץ.
מה יהיה הכפתור שלך?
עדיין לא רשומ.ה לניוזלטר? אל דאגה, אפשר לפתור את העניין בלחיצת כפתור
אשמח לקבל פידבקים, תלונות או סתם מחמאות, אני בצד השני של הריפליי.
רוצה עוד תכנים בסגנון?
ממליץ לבדוק את הפודקאסט שלי על תובנות התנהגותיות.
נ.ב. אם אהבת את הפורמט, אפשר להחזיר אהבה באמצעות פורוורד קטן לא.נשים אחרים שיהנו ממנו גם 🙏