מאז שהילד שלי נולד, הדבר הכי טעים בעולם הנקרא פתי בר נכנס לחיינו.
זה טעים, זה נגיס, זה מתוק, זה קטן, זה ממכר.
הילד מסתפק ברבע ביסקוויט וטוב לו.
אבל אני? בולס ארבעה במטבח ואפילו לא שם לב מה קרה.
אז זוגתי ואני ישבנו לדון בעניין —— איך נתמודד עם פיסת גן העדן הממכרת הזאת?
לצאת לתוכנית גמילה?
זוגתי החליטה שהיא יכולה לאכול כל יום ביסקוויט אחד.
אני החלטתי שאני יכול לאכול רק בסופ״ש.
היא דימר ואני מתג.
אנשי המתג הם בינאריים, זה כן או לא, הכל או כלום, כמו מתג, חושך או אור.
שותים אלכוהול רק באירועים חברתיים, מוחקים את האפליקציות הממכרות מהטלפון, אוכלים מתוקים רק בסופש.
אנשי הדימר מכוונים את ההתנהגות שלהם, כמו דימר (עמעם) של תאורה.
הם מחליטים על הכמות/העוצמה: אוכלים עד שהם מלאים, נותנים לעצמם זמן מוגבל של שיטוט בפיד ויכולים לשתות רק כוס אחת של יין בערב.
איך זה אצלך?
האם את.ה דימר או מתג?
נ.ב: עובדה לא חשובה אך גם קצת מעניינת: השם פתי בר הגיע מצרפתית, Petit-Beurre ("חמאה קטנה") צורתו מייצגת את השנה הקלנדרית. ארבע פינות לכל ארבע העונות, 14 שיניים לאורכו, 10 שיניים לרוחבו, כלומר 52 שיניים כמספר השבועות בשנה. פני הביסקוויט מחוררים ב-24 חורים כמספר השעות ביממה.[1]
עדיין לא רשומ.ה לניוזלטר? אל דאגה, אפשר לפתור את העניין בלחיצת כפתור
אשמח לקבל פידבקים, תלונות או סתם מחמאות, אני בצד השני של הריפליי.
רוצה עוד תכנים בסגנון?
ממליץ לבדוק את הפודקאסט שלי על תובנות התנהגותיות.
נ.ב. אם אהבת את הפורמט, אפשר להחזיר אהבה באמצעות פורוורד קטן לא.נשים אחרים שיהנו ממנו גם 🙏
בשביל שזה יהיה סופר נוח, הנה כפתור ירוק כדי להעביר את זה הלאה: