כתבתי את שורת הפתיחה הזו מחדש כבר 5,6,7 פעמים, משהו לא מסתדר לי.
האם זה כל כך משנה? לא אתן לפתיחה לעצור אותי להגיע אל המסר.
מה שאני מנסה לספר לך, זה שקיבלתי השבוע תגובה בחזרה על הפוסט האחרון שפרסמתי, וברגע שקראתי אותה —— הבנתי שאני חייב לפרסם אותה כאן. כמובן ברשותה של דפנה.
תום יקר,
אני מאוד אוהבת את סיפור הבור, בעיקר כי הוא ממחיש שהחיים הם תהליך.
יש התפתחות, יש צמיחה, יש קצב לדברים. אתה לא עובר מנקודה A ל- B בלחיצת כפתור. גם אם יש כרגע רק "כוונה" אתה בדרך....כשקראתי את השורות על העוגיות וכו'- טיפה התכווץ בי משהו, ביקשתי קצת יותר רכות, חמלה- לתהליך. למה לא לאכול עוגיות? למה בכלל לא? אולי פחות, קצת, מדי פעם...
כשאתה מפספס אימון כושר, אתה בוחר בדברים אחרים.. אולי צריך לפרק אותו לדברים קטנים. 10 דק'... להיות קצת יותר רכים עם עצמנו.ולגבי הכיור שמלא כלים- לקח לי שנים להגיד לעצמי שאני לא מבטיחה שלא יהיו כלים מלוכלכים, אני מבטיחה שתמיד יהיו כלים נקיים.
אני לא מבטיחה שלא יהיו בגדים לכבס, אני מבטיחה שתמיד יהיו בגדים נקיים.
וכן, נפילות הן חלק מהדרך....ברכות הזאת אני מוצאת משהו מקדושת החיים.
לחיי הצועדות והצועדים בדרך,
דפנה
~
דפנה נוגעת כאן (וכותבת ממש יפה) בנושא סופר חשוב שאיכשהו די התעלמתי ממנו עד היום —— חמלה עצמית. כדי לבנות ולשמור על הרגלים טובים, חשוב שנהיה חומלים לעצמנו, שנסתכל על התהליך שאנחנו עוברים בעיניים מיטיבות, ויש לא מעט מחקרים המוכיחים את זה.
ד"ר קריסטין נף, מהחוקרות המובילות בתחום החמלה העצמית, פיתחה מבחן שעוזר לבדוק את רמת החמלה עצמית שיש בנו. המבחן כולל 26 משפטים כמו ״כשזמנים ממש קשים, אני נוטה להיות קשוח עם עצמי״ או ״כשמשהו מרגיז אותי אני נסחף עם הרגשות שלי״.
ממליץ בחום לענות על השאלון, זה לקח לי 2 דק׳ וקיבלתי ציון סופי של של 4.25,
כמה את.ה?
חמישה דברים שכדאי לזכור כשאנחנו עובדים על בניית הרגלים חדשים:
שינוי קשה לכולנו. אם נכשלנו בטיפוס על האוורסט, זה לא הופך אותנו לכישלון.
חשוב להיות אדיבים בדיבור העצמי שלנו, באותה מידה שהיינו מדברים לחבר טוב המתמודד עם אותם אתגרים.
נוקשות היא האויב של הרגל טוב. גמישות עם ההרגלים יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית מאשר נוקשות.
רגשות מניעים את ההרגלים שלנו. חשוב לאורך הדרך לחגוג הצלחות קטנות.
אנחנו יכולים להסתכל על בניית ההרגלים שלנו כמו מדענים 🔬 —— בתשומת לב ואפס ביקורתיות. כל ״טעות״ היא הזדמנות ללמידה ולשיפור.
פרופסור ריצ'רד פיינמן (פיזיקאי זוכה פרס נובל) כנראה ניסח את זה הכי יפה שאפשר:
״לטעות זה לא דבר רע כמו שמלמדים אותך בבית הספר. זו הזדמנות ללמוד משהו חדש״
תודה שוב דפנה על תגובתך שגרמה לי לעצור ולהרהר בחמלה עצמית,
תודה לך שקראת עד כאן,
ונתראה שוב בשבוע הבא
עדיין לא רשומ.ה לניוזלטר? אל דאגה, אפשר לפתור את העניין בלחיצת כפתור
אשמח לקבל פידבקים, תלונות או סתם מחמאות :)
אפשר פשוט להגיב בחזרה.
רוצה עוד תכנים בסגנון?
ממליץ לבדוק את הפודקאסט שלי על תובנות התנהגותיות.
נ.ב. אם אהבת את הפורמט, אפשר להחזיר אהבה באמצעות פורוורד קטן לא.נשים אחרים שיהנו ממנו גם 🙏
אהבתי מאוד את ההודעה של דפנה, במיוחד את החלק של הכלים והכביסה :)
לפני כשנתיים, עברתי שנה של לימודי טרילותרפיה, שזה בגדול שילוב של פסיכולוגיה ובודהיזם (שיטה שפותחה על ידי ניסים אמון אם אתה מכיר).
הוא מדבר שם על הקונספט של ראש ורגש, שיש לכל אחד מאיתנו.
הראש הוא החלק הריאלי והמעשי, זה המחשבות שלנו. זה מה שגורם לנו להתעקש על הרגלים. הוא דואג לפרנסה, לעתיד, לתדמית שלנו, לזה שנעשה ספורט ונאכל בריא.
הרגש זה הצד האחר שלנו - שאוהב לצחוק, לרקוד, לבלות, לאכול, ולהרגיש :)
מדברים על זה שלכל אחד מאיתנו יש מערכת יחסים פנימית בין הראש לרגש, ונדיר שהיא מאוזנת. כשהרגש משתלט, זה מתבטא באכילת יתר, התמכרויות, חוסר יכולת להכיל מסגרת או לו"ז (הרבה פעמים מתקשר לאמנים).
כשהראש משתלט, כמו אצל רוב האנשים בעולם המערבי, אנחנו מכבים את החמלה כלפי עצמינו, ונהיים מאוד קשים. אנחנו לא נותנים מקום לטעויות, או בכלל להתבטאות של הרגש - אי אפשר לרקוד בחופשיות כי יצחקו עלינו, אי אפשר לנוח איזה יום אחד כי זה יפגע באיך שאנחנו נתפסים בעבודה, אי אפשר לאכול מה שאנחנו רוצים כי נהיה שמנים.
הטריק, והקושי, הוא למצוא את האיזון ביניהם :)